תורגם על ידי Neora Shem, נערך על ידי Hava Rimon
“תודעה,” כתב מדען המוח אניל סת’ במאמר שפורסם לאחרונה בנאוטילוס, “קשורה יותר להיותנו חיים מאשר להיותנו אינטליגנטים.” זו הנחת היסוד המרכזית של ספרו החדש, Being You: A New Science of Consciousness, שזונח את ההגדרה של התודעה ככלי חשיבה, תקשורת ותפיסה של העולם, וטוען שתהליכים אלה, ולכן התודעה עצמה, התעוררו כדי לתמוך בוויסות הפיזיולוגי של הגוף. “הסיבה הבסיסית לכך שלכל אורגניזם יש מוח היא לעזור לו להישאר בחיים,” הוא אומר, ומוסיף שהומיאוסטזיס עצמו עשוי להשפיע על התפקוד הקוגניטיבי. אם כן, איננו “דברים-חושבים” נטולי גוף, res cogitans כפי שניסח זאת רנה דקארט. לחלופין, חוויית העצמיות המודעת מובנת טוב יותר כ”חיזוי תפיסתי חסר צורה ועיצוב ומוכוון שליטה, בדבר מצבו הפיזיולוגי של הגוף עצמו בהווה ובעתיד”. אנחנו “מכונות בהמה”, הוא טוען, כך שכל החוויות המודעות שלנו – בין אם של העולם או של העצמי – מעוצבות לאור מטרה ראשונית של תחזוקת הקיום הגשמי שלנו.
היבט אחד של התודעה התופס כיום נתח נכבד מהשיח הפסיכדלי הוא רעיון “האני הנרטיבי”, המוגדר כחוויה של תפיסת העצמי כבעל זהות מתמשכת לאורך זמן. בהתבסס על המאמר האחרון מאת ד”ר כריס לתבי (Chris Letheby), שבו הוא טוען ששינויים בעצמי הנרטיבי העומדים בבסיס היתרונות של טיפול הנתמך באמצעים פסיכדליים, שאלנו את אניל איך הוא מבין את העצמי הנרטיבי ואיך פסיכדלים עלולים לשבש אותו, לאור התיאוריה שהוא מציג בספרו.
SB: מה עשוי לכונן עצמיות מתמשכת – בניגוד לעצמיות מודעת בסיסית – במונחים של עזרה לאורגניזם להישאר בחיים? האם אז תיחשב תפיסת העצמי הנרטיבי כתופעה המשרתת את תחזוקת ההומיאוסטזיס?
AS: העצמי הנרטיבי – מונח שנתקלתי בו לראשונה בעבודתו של דניאל דנט (Daniel Dennett) – אכן תורם לתחזוקת ההומיאוסטזיס, אך בדרכים שונות לאורך זמן. לדוגמה: עם העצמי הנרטיבי מגיעה היכולת לקשר בין ההתנהגות עכשיו לזיכרונות העבר ולתוכניות וסיכויים לעתיד. במבט כללי יותר, תפיסת העצמי כהוויה מתמשכת לאורך זמן מספקת “פיגום” לחיזוי שעליו ניתן לארגן היבטים אחרים, מיידיים יותר, של ויסות עצמי.
SB: האם ניתן להפריד בין ה”עצמי” ל”אני הנרטיבי”? מאמר שפרסם לאחרונה בגרדיאן מגולל סיפור מספרך על מוזיקולוג שסבל מאובדן זיכרון, מה ששיבש את “האני הנרטיבי” שלו. איזה תפקיד משחק הזיכרון בתודעה?
AS: אני חושב שהאני הנרטיבי הוא חלק מהחוויה התפיסתית הכוללת – אוסף ההזיות הנשלטות – המחזקת את המהות של היות “עצמי”. באני נרטיבי אני מתכוון לחוויה של להיות זהות מתמשכת לאורך זמן, עם שם, סדרה של זיכרונות וכו’. התחושה שאני לא רק סוכן מודע, אלא שאני ספציפית “אניל סת”. לפעמים, בדוגמאות שהזכרת בשאלתך, האני הנרטיבי יכול להישחק, בעוד היבטים נוספים של העצמי נשארים פחות או יותר שלמים, אבל אני בספק אם אפשר שהיבט כלשהו של העצמי יהיה מופרד לחלוטין, במלואו, מהיבט כלשהו אחר.
התפקיד שמילא הזיכרון בכל זה מעניין מאוד ולא מובן עד תומו, משום שיש סוגים רבים ושונים של זיכרון, העשויים להיות ניתנים מנותקים חלקית זה מזה. סוג הזיכרון המזוהה ביותר עם העצמי הנרטיבי הוא זיכרון אוטוביוגרפי – זיכרון של אירועים מסוימים הנוגעים לַעצמי. במקרה של המוזיקולוג קלייב וורינג (Clive Wearing), שהוזכר בגרדיאן, נראה שצורת הזיכרון הזו היא שנפגעה קשות. אבל יש גם צורות זיכרון אחרות, כמו הידיעה של איך לעשות דברים, זיכרונות המשמרים נוכחות חולפת וכו’. איך כל צורות הזיכרון השונות האלה נוגעות לתודעה זוהי שאלה פתוחה ומרגשת.
SB: באיזו מידה ניתן לייחס את ההשפעות החיוביות של “מצב תודעה חליפי” לשינויים בעצמי הנרטיבי?
AS: זו שאלה מעניינת ממש, ולמען האמת אני לא באמת יודע את התשובה. יש דרכים רבות שבהן מצבי תודעה אחרים יכולים להועיל, וכמובן דרכים רבות שבהן הם יכולים להזיק, כפי שכולנו יודעים. מבחינתי, רבות מההשפעות החיוביות עשויות לנבוע מהדרכים שבהן מצבים אחרים, כמו המצב הפסיכדלי, באמת מבהירים ב”גוף ראשון”, שהדרך שבה הדברים נראים בחוויה התפיסתית – הן העולם והן העצמי – היא לא בהכרח כפי שהם. מובן שזו לא תובנה שיש לזהות במפורש במהלך מצב תודעה חליפי, אבל אני חושב שהיא מתארת איך ההשפעות החיוביות מתרחשות ברמות רבות ושונות. מצבי תודעה אלטרנטיבים יכולים לשנות את זרימת החוויה המודעת מהערוצים הרגילים שלה, שמגדירים “עולם” ו”עצמי”, פותחים אפשרויות לשינוי עתידי, ואפילו החוויה של האפשרויות האלה – עדינה ומרומזת ככל שתהיה – יכולה להיות חיובית מאוד.
SB: איך אתה רואה את תיאוריית התודעה המוצגת בספרך החדש בממשק עם החוויה הפסיכדלית, אם בכלל?
AS: החיבור הברור ביותר הוא במונחים של האופן שבו ניתן להבין את התוכן או את הטבע של חוויות פסיכדליות. בספר שלי אני מתאר איך ככלל ניתן להבין חוויות תפיסתיות במונחים של סוגים מסוימים של “הזיה מבוקרת”, שבה חיזויי המוח לגבי מה שיש בעולם (או כאן בגוף) מתעדכנים כשנכנסים אותות תחושתיים. תכונת מפתח של השקפה זו היא שהתוכן של כל חוויה מודעת מועבר על ידי סדרה של חיזויים מלמעלה למטה – או “מבפנים החוצה” – לא על ידי המוח שפשוט “קורא” נתונים חושיים. נראה שבפסיכדליה השתנה האיזון העדין הזה בין חיזוי מלמעלה למטה לשגיאת חיזוי מלמטה למעלה, כך שהחיזויים של המוח מתחילים לאבד את אחיזתם בעולם. דרך עדשה זו ניתן לראות חוויות פסיכדליות כצורה של “תפיסה חסרת שליטה”. האתגר האמיתי הוא להבין איך בדיוק החומרים הפסיכדליים מפירים את האיזון הזה.
רעיון אחד, שהעלה חברי ועמיתי רובין קרהארט-האריס (Robin Carhart-Harris), הוא שהחיזויים מלמעלה למטה הופכים חלשים יותר או “רגועים” יותר במצב הפסיכדלי. ובמחקר אחר, שערכו לאחרונה עמיתים בקיימברידג’ ובלונדון, מצאנו שניתן להבין הזיות פסיכדליות והזיות הקשורות לסכיזופרניה במונחים של דפוסים מובהקים של שיבוש ההיסק התפיסתי ה”רגיל”. עוד היבט של זה הוא תחושת “התמוססות האגו”, שהיא על פי רוב חלק מהחוויה הפסיכדלית. כאן, ככלל, חלה אותה פרספקטיבה. אף שחקרו פחות את ההיבט הזה, המפתח הוא להבין שגם ה”עצמי” הוא סוג של תפיסה, ולכן ניתן לשנות אותו בדרכים מסוימות באמצעות חומרים פסיכדליים.
ניתן לקרוא עוד על הספר להיות אתה באתר של אניל סת’.
כתב ויתור : פוסט בלוג זה תורגם ונבדק על ידי מתנדבים. הם אינם מייצגים את Foundation MIND. אם מצאתם/ן טעויות או חוסר עקביות, או אם משהו בתרגום נראה לא ברור, הודיעו לנו על כך – אנו אסירי תודה על כל שיפור . (mail to: [email protected]) אם תרצו לעזור לפרויקט הרב לשוני שלנו, אנא צרו איתנו קשר על מנת להצטרף לקבוצת התרגום של הבלוג של MIND !