הופעתה, היעלמותה וחזרתה של “אמנות פסיכדלית”
תורגם על ידי Neora Shem
” לאמנות פסיכדלית, יותר מכל תנועה אמנותית בת זמננו, יש עתיד ופוטנציאל הנמצאים מעבר לכוח הדמיון שלנו. […] אנו עדים אמנם רק להתחלות הבסיסיות, אבל התחזית מלהיבה כבר עכשיו.”4 נראה שהחוק היה המכשול היחיד.
למה לא שומעים כמעט על אמנות פסיכדלית מהיסטוריונים רשמיים של תולדות האמנות? בשנת 2005 העלה מנהל מוזיאון טייט ליברפול, כריסטוף גרוננברג, השערה שהאמנות פסיכדלית “טוהרה” מתולדות האמנות, מכיוון שלא התאימה לקו ההתפתחות המודרניסטי שהוביל מפופ עד למינימליסטי ולקונספטואלי. כך הוגלתה אסתטיקה אחרת זו – מלאת חיים ופופולרית אמנם, אבל טהורה פחות – לתחומי האמנות היישומית, הטעם הרע והחריגה הסגנונית.1 כאשר דחייה מעין זו אינה מעידה כמובן על אי חשיבותה, מבט קצר בהיסטוריה ה“רשמית” של האמנות הפסיכדלית מצביע על מספר מוזרויות מסקרנות העשויות להסביר את האי–נראות היחסית שלה. הראשונה היא הסמים. לאחר שהגדירו את החומרים הפסיכדליים כסמים נראה שהרחיקו אותם מעין הציבור, כדי להימנע ממחלוקות ולהחליף את מרד תרבות הנגד בנוסטלגיה בלתי מזיקה ובעיצוב היסטורי. אז מה בעצם קרה?
שורשי האמנות הפסיכדלית בהחלט עתיקים יותר, אך כאשר הקדיש מגזין LIFE בספטמבר 1966 מאמר מרכזי ל-LSD Art, פתאום צף הנושא והגיע למיינסטרים (איור 1). המאמר סקר מופע של קולקטיב אמנים שביקש “להעיף את המוח באמצעות הפצצת החושים“, וב–LIFE ראו בו, באופן מפתיע למדי, התפתחות חדשה רצינית באמנות.2 אז החלו להופיע גם באמצעי תקשורת אחרים איתותים על מסיבות מולטימדיה בבוהמיה. בתחילת 1967 קפצו על העגלה מספר גלריות מכובדות לאמנות והציגו תערוכות רישום וציור פסיכדלי, אם כי תחת הכותרת “עתידנות“, כדי להימנע מקשר גלוי מדי עם הסמים שהפכו אז מוקצים חברתית ואף הוצאו מחוץ לחוק בחלק ממדינות ארצות הברית.
Fig. 1 Cover of LIFE Magazine, 9 September 1966, with a photo of artist Richard Aldcroft of the US Company (USCo) on a drugless trip (photo by Yale Joel).
האיסור פגע גם בחוקרי LSD רציניים. מתוך תסכול מובן הפנו שניים מהם, רוברט מאסטרס וג‘ין יוסטון (Masters & Houston), את תשומת ליבם לאמנות, אולי גם בשל רצונם לשקם את היחס לסמים, שהאמינו בהם, על ידי הניסיון לשוות להם הילה של מכובדות תרבותית. עמיתם סטנלי קריפנר הביא את רוב האמנים, שבמהלך 1967 הסכימו כולם להיות אמנים “שציוריהם או צורות ביטוי אמנותיות אחרות מראים את השפעות החוויה הפסיכדלית, בדרך כלל דרך השפעה כימית” ואשר עבודתם נוצרה אולי “בעקבות חוויה פסיכדלית, במהלך חוויה כזו או בניסיון לעורר אותה“.3
בתחילת 1968 פרסמו מאסטרס ויוסטון את ספרם, אמנות פסיכדלית (איור 2). הייתה זו המונוגרפיה הראשונה שבאמת הגדירה את הנושא, אם כי מאוחר יותר התעלמו ממנה במידה רבה. בספר נכללו עבודותיהם של כ-35 אמנים מודרנים לצד עבודות אמנות ותיקות יותר שבהן זיהו המחברים “רגישות פסיכדלית” שעקבותיה נמשכים עד הירונימוס בוש בימי הביניים. בכך סיפקו לצופים חדשים משהו עם ייחוס מכובד, משוחרר חלקית מסמים.4 הספר עדיין נושם ומשדר את האופטימיות האגדית של שנות ה-60. בפתח הספר הצהירו מאסטרס ויוסטון ששימוש בסמים נהג בכל הזמנים ושאף לא אחד מהאמנים האמין שסמים מעניקים את היכולת ליצור אמנות: “החוויה הפסיכדלית היא חוויה, לא כישרון מוזרק או השראה שנבלעה, אף שהאמן עשוי לשאוב השראה מכל מחשבה או תפיסה, לא משנה מאין תופיע.”4
Fig. 2 Cover of Robert E.L. Masters and Jean Houston, Psychedelic Art, New York/London 1968.
עד מהרה הפך הטון אופורי: “לאמנות פסיכדלית, יותר מכל תנועה אמנותית בת זמננו, יש עתיד ופוטנציאל הנמצאים מעבר לכוח הדמיון שלנו. […] אנו עדים אמנם רק להתחלות הבסיסיות, אבל התחזית מלהיבה כבר עכשיו“.4 נראה שהחוק היה המכשול היחיד. אם הוא לא ישתנה, סברו מאסטרס ויוסטון, “אמנות פסיכדלית תיכחד או, סביר יותר, תרד כולה למחתרת“. גורל שאינו ראוי כלל ועיקר, הם חשבו, ל“אמנות המשוחררת לחלוטין כמעט מהעיסוק המרובה בנוירוטי, במכוער, בעלוב, כלומר בחוליי האדם שהביטוי האמנותי בן זמננו כה רווי בהם“.4
האמנות הפסיכדלית ראויה לציון, בקרב חובבי האמנות לפחות, גם בשל מדדי האיכות יוצאי הדופן שיישמו יוצריה. נראה שהסוגיה החשובה ביותר מבחינתם הייתה אם היצירה שיקפה תועלת טיפולית או תובנה מיסטית שזכה להן האמן הודות לחוויה הפסיכדלית. בהיותה “מסע אל נפשו של האדם“, החוויה הזו מתחילה בקרקס חושי, שבאופן אידיאלי מוביל למעמקי הלא מודע האישי של פרויד והקולקטיבי של יונג, ומשם לשלב ההתמזגות שתיארו מיסטיקנים מאז ומעולם.4
בהתאם לכך תבטא האמנות הפסיכדלית הטובה ביותר את הרעיון שהיקום נכון והרמוני מיסודו או לחלופין – ואולי כך נרמז – האמן לא צלל מספיק כנראה או נתקע איפשהו. לכן, בעודם ממסגרים את האמנות הפסיכדלית כיורשת הטבעית והבוגרת יותר של הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט, הכריזו מאסטרס ויוסטון על אמנות זו כאמנות “דיוניסית, אקסטטית, אנרגטית, דתית, מיסטית: דת פנתאיסטית, אלוהים מתגלה בכול, אך במיוחד באנרגיה הקמאית המתניעה את העולמות, המעצימה את השטף הקיומי, […] המבקשת להתמיד על ידי מומנטום שמחה עצום. לידה ולידה מחדש, צמיחה והתחדשות. לרטוט באחדות אקסטטית עם עצמה“.4 אחד האמנים שעלה בדעתם כאן היה אייזק אברמס, בבירור אחד האהובים עליהם, והשם היחיד שעדיין עולה בעקיבות בהקשר זה (איור 3).
Fig. 3 Isaac Abrams, Cosmic Orchid, 1967, oil on canvas, 188 x 153 cm, private collection, as reproduced in Masters and Houston, Psychedelic Art, 1968.
הספר אמנות פסיכדלית זכה לקבלת פנים נעימה למדי. המבקרים היו מרוצים באופן כללי מהסקירה הראשונית של צורת אמנות חדשה, אך גם חשבו שמוקדם מדי לשפוט את סגולותיה. איש לא התלונן על ההתייחסות המתנצלת לסמים בלתי חוקיים או על הפרסום שהעניקו להם.5 עם זאת, העניין דעך ביעף – נראה שהאמנות שצצה ב-1966 וזכתה למונוגרפיה ב-1968 הפכה כבר ב-1970 לא רלוונטית, שלא לומר טאבו. תהיה אשר תהיה סיבת התפוגגותה של האופטימיות הפסיכדלית, נראה שבמהלך 1968 ואחריה קלטו אמנים, מבקרי אמנות, בעלי גלריות ואוצרים, שהתווית ה“פסיכדלית” מסכנת כעת את האמן יותר מאשר מקדמת את המוניטין ואת הקריירה שלו.6
לחצים משפטיים וחברתיים הולידו צנזורה עצמית, אך יש להזכיר גם סיבות אפשריות אחרות. ראשית, אמנות פסיכדלית מעולם לא הניבה אמן בולט שמושך תשומת לב רחבת היקף או מושך אחרים ל“איזְם“. מלבד זאת היא נטתה לתפיסה החושית על חשבון התוכן, עומק ההרגשה וההבנה. הגודש הדקורטיבי התגלה עד מהרה כמונוטוני, והאקזוטיות שלה החלה לשעמם כמו השקופיות שצילמו השכנים בחופשה. במאמר שכתב לספר אמנות פסיכדלית התלונן מבקר האמנות בארי שוורץ שנראה שרוב האמנים הפסיכדליים ממהרים, שנייה אחרי שהחוויה נגמרת, לתת לה ביטוי רק כדי לומר: “תראו, תראו את מה שראיתי.”12 התוצאה המובהקת של גישה זו, לגלג, הייתה שאמנות פסיכדלית נטתה לדוקטרינה חזותית, המקבילה ל“ריאליזם חברתי המנסה להציג באופן אמנותי את המאבק המעמדי“.7 “המדיום היה רוב המסר,” סיכם המבקר תומאס אולברייט בשנת 1985. 8
למעשה, לא ניתן לומר שכרזות הקונצרטים המפורסמות שהופקו בסן פרנסיסקו ובמקומות אחרים מכוננות אמנות פסיכדלית, לפחות לא על פי הקריטריונים של הספר אמנות פסיכדלית. שוורץ דיבר בביטול על “רק אופנה של ציור אובייקטים בעולם בסגנון הקשור לחוויה הפסיכדלית. זוהי אמנות הכרזות במובן האמיתי: “תראו אותנו. אנחנו הפסיכדלים‘.”7 מכיוון שמטרתן העיקרית של הכרזות הייתה לפרסם אירועים קרובים המעניינים את הקהילה הפסיכדלית, ובכוונת מכוון הן עוצבו בשפה חזותית המבקשת לשקף “אחֵרוּת” לאנשים מבפנים ומבחוץ כאחד, נראה שאכן הגיוני לא לדבר על אמנות פסיכדלית כשלעצמה, אלא על האמנות של הקהילה הפסיכדלית.
יתרה מזאת, גורמים שונים אימצו עד מהרה (או ניכסו לעצמם, “קואופטציה” בלשון אותם ימים) את סגנון הכרזה. “קראו לזה פסיכדלי וזה יימכר מהר, אומרים כמה סוחרים,” ציטט ב-1967 הוול סטריט ג‘ורנל בכותרתו הראשית את מאסטרס ויוסטון.4 במשך זמן מה נדמה היה שניתן למכור כל דבר, אם אומרים עליו שהוא “פסיכדלי” או “מעיף את המוח” ומכסים אותו בשבלונות צבעוניות מסולסלות – אפילו רפובליקנים (איור 4).9 “המהפכה האמיתית של שנות ה-60,” סיכם אולברייט, “הייתה המרתו של כל דבר כמעט – כולל המושג ‘מהפכה‘ עצמו – למוצר סחיר.”8 סיבה מספקת לאמנים לנטוש סגנון שגרם לפסיכדליה להיראות כמו אופנה חולפת נדושה וממוסחרת בסגנון ניאו–אר–נובו מתובל בצבעים עזים ובאפקטים של אופ ארט.
Fig. 4 Jim Trelease, Rocky is My Man in ’68, design for a campaign poster from the 1968 presidential campaign, 1968, 60 x 89 cm, private collection.
וכך אמנות פסיכדלית נעלמה במהירות מהנוף. בהשפעת אמנות פסיכדלית הקדיש הרווארד ארנסון לנושא מספר פסקאות בעמוד האחרון של ספרו משנת 1969, תולדות האמנות המודרנית (History of modern art), אך מחק אותן בהדפסות המחודשות שלו.10 מעבר לכך נראה שספרם של מאסטרס ויוסטון הפך בלתי נראה. אפילו מילון האמנות (Dictionary of art), מפעל ענק בן 34 כרכים מ-1966, דילג על הספר היחיד בנושא, והציג ערך דל למדי.11 ובשנת 2005, כשניסה גרוננברג (Grunenberg) בתערוכתו קיץ האהבה: אמנות העידן הפסיכדלי להשיב בקול תרועה “אמנות חסרת היסטוריה” זו, כפי שהוא כינה אותה, אפשר לו מיתוג זה לכלול כרזות ועיצוב, ולדחוק לקרן זווית את הסמים. הספר של מאסטרס ויוסטון אכן זכה להתעלמות סתגלנית ונדחק לכדי הערת שוליים אחת שהציגה מידע על אברמס.1
לזכותו של גרוננברג ייאמר, שהוא שבר שתיקה רועמת של עשורים מספר. אבל בדברו על “אמנות העידן הפסיכדלי“, הוא טשטש בקלות רבה מדי את ההתנגשות בין תרבות הנגד למיינסטרים, בין אמנות פסיכדלית לצאצאיה הפופולריים. יתר על כן, מלבד מופע הפירוטכניקה המחייב (למעט מוזיקת רוק מחרישת אוזניים וקהל מוטרף), תערוכות כמו של גרוננברג מתמקדות, כמעט ככורח, בשאריות חומריות, באקססוריז, במזכרות ובשיווק עקיף יותר מאשר בהפגזות חושיות, בניסיונות “לפוצץ את המוח” ובהתרחשויות חולפות אחרות המתיכות גבוה ונמוך, חיים ואמנות, שהוצגו גם כהישג החשוב ביותר של הפסיכדליה.8 איך לחמוק מהתחושה של הסתובבות כה וכה בתא צר של קוריוזים המנציחים איזו מגמה שטחית של סגנון חיים ועיצוב מוזר? אולי זו השאלה כאן.
העדר הגדרה הכשיל גם יוזמות אחרות. בשנת 2010, למשל, ארגן דיוויד רובין תערוכה שכותרתה פסיכדליה: אמנות חזותית וחזונית מאז שנות ה-60 (Psychedelic: Optical and Visionary Art since the 1960s). הוא התמקד בכל סוגי האמנויות העוסקות ב“מודעות מורחבת לעולם התפיסה הפנימי” באמצעות אפקטים אופטיים ו“אוצר המילים הפסיכדלי האסתטי” כ“שפה מקומית רב תכליתית“12. מכל מקום, מתוך 74 האמנים בספר התערוכה, אולי רק שישה (כולל אברמס), היו זכאים להיקרא אמנים פסיכדלים על פי הקריטריונים של מאסטרס ויוסטון, שספרם לא הוזכר אף בהערת שוליים.
גם קן ג‘ונסון, אף שכמעט ציטט את מאסטרס ויוסטון, בהתייחסו לאמנות “המבקשת לייצג, לבטא או לעורר” חוויה פסיכדלית, לא הזכיר אותם בספרו משנת 2011, האם התנסית? איך שינתה התודעה הפסיכדלית את האמנות המודרנית? (Are you experienced? How psychedelic consciousness transformed modern art).13 ג‘ונסון שאל שאלות מעניינות רבות, אבל משום שלא כיוון לדיון על אמנות פסיכדלית, אלא ל“דרך חדשה ופסיכדלית להתבוננות באמנות“, הוא הרחיב את המונח עד כדי כיסוי מוחלט כמעט של כל האמנות המבקרת, המפקפקת, המהרהרת או המתבדחת על משהו, או פשוט נראית מוזרה או “טריפית“, כשמישהו מתמסטל. למעשה, מבחינת ג‘ונסון הפך “פסיכדלי” פחות או יותר מושג נרדף ל“פוסט–מודרני“, אותו שינוי תלוי זמן בפרספקטיבה שהוא ייחס בלבדית ל“מפץ הגדול” של הפסיכדליה.13
אבל ג‘ונסון, לפחות, לא רידד את הפסיכדליה לכדי סגנון באמנות ובעיצוב. גיוון סגנוני אפיין גם את האמנות בספרם של מאסטרס ויוסטון, ואכן בהגדרתם לא ניתן לזהות אמנות פסיכדלית באמצעות מאפיינים חיצוניים משותפים. לא משנה מה יחשבו על ההטיה המוזרה שלהם בהערכת אמנות, ספרם אכן סיפק הגדרה ברורה, שקולה ושימושית של אמנות פסיכדלית. “מבחינה היסטורית מוצג אמנותי שואב את זהותו מהעבודה שנוצרה, ולא מהביוגרפיה של האמן,” הסביר שוורץ, אבל במקרה זה “בלתי אפשרי בעליל לייצר אמנות פסיכדלית ללא חוויית התודעה שהיא המקור שלה.”7 בהעדר משמעות בסיסית פשוטה (דנוטציה), נשאר רק מגוון רחב של קונוטציות או הקשרים. בואו נזכור שמלכתחילה שאלת המפתח לא הייתה הנראות, אלא “האם התנסית?”.
כתב ויתור : פוסט בלוג זה תורגם ונבדק על ידי מתנדבים. הם אינם מייצגים את Foundation MIND. אם מצאתם/ן טעויות או חוסר עקביות, או אם משהו בתרגום נראה לא ברור, הודיעו לנו על כך – אנו אסירי תודה על כל שיפור . (mail to: [email protected]) אם תרצו לעזור לפרויקט הרב לשוני שלנו, אנא צרו איתנו קשר על מנת להצטרף לקבוצת התרגום של הבלוג של MIND !
Grunenberg C. The Politics of Ecstasy. In: Summer of Love: Art of the Psychedelic Era. Liverpool (Tate Liverpool)/Frankfurt (Schirn Kunsthalle)/Vienna (Kunsthalle) 2005-2006, p. 13.
Psychedelic Art. Life. 1966 Sep 9;61(11):60–9.
Krippner S. The Psychedelic Artist. In: Psychedelic Art. New York: Grove Press; 1968. p. 164.
Masters REL, Houston J. Psychedelic Art. New York: Grove Press; 1968.
ten Berge JP. Drugs in de kunst: Van opium tot LSD, 1798-1968. 2004.
As it still did in 1967. In fact, at least one of the artists inPsychedelic Artlater confessed that he didn’t qualify, but just grabbed the chance to have his work published (interview with Lex de Bruijn, Amsterdam, 14 June 1995).
Schwartz BN. Context, Value & Direction. In: Psychedelic Art. New York: Grove Press; 1968. p. 153.
Albright T. Art in the San Francisco Bay area, 1945-1980: an illustrated history. Berkeley, Calif: University of California Press; 1985. 349 p.
Yanker G. Prop art: over 1000 contemporary political posters. New York: Darien House; distributed by New York Graphic Society, Greenwich, Conn; 1972. 256 p.
Arnason HH. History of Modern Art New York: Abrams; 1969.
Sokol DM. Psychedelic Art. In: Turner J, editor. The dictionary of art. New York: Grove; 1996. p. 681.
Rubin DS. Stimuli for a New Millenium. In: Psychedelic: optical and visionary art since the 1960s. San Antonio, TX; Cambridge, Mass: San Antonio Museum of Art; In association with the MIT Press; 2010. p. 28.
Johnson K. Are you experienced? how psychedelic consciousness transformed modern art. Munich, New York: Prestel Verlag; Prestel Publishing; 2011. 232 p.